בס"ד
רעיונות
על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א
חיפוש באתר בעזרת
חיפוש מותאם אישית של
|
|
|
|
דף הבית ספרות קודש חג שמח ספירת העומר לג' בעומר חג השבועות תפזורת לחג השבועות שמות חג השבועות ספירת העומר הקישורים שלי |
|
בסוף הפרשה מסופר: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא
בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן
הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי" (ויקרא כד, י) שואל
רש"י: "מהיכן יצא?... מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו
בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן? אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) "איש על
דגלו באתת לבית אבותם" כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגדף" (רש"י שם) זה מה שנאמר מיד לאחר מכן: "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה
הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (שם יא) עם ישראל הביאו
אותו אל משה והניחו אותו במשמר עד שהקב"ה פסק את דינו למיתה כדין כל אדם
המקלל את ה'. שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: לפי פשט הפסוקים פרשייה זו באה
ללמד אותנו שהמקלל ומגדף את ה' חייב סקילה, אם כך לשם מה התורה מקדימה את הריב
שבין שני האנשים "וינצו במחנה"? לכאורה היה מספיק לומר שאדם אחד גידף
את ה' ונידון לסקילה! אומר הרב: לפי פירוש רש"י אפשר להסביר שמטרת הקדמה זו היא לברר האם
יש חלק בנחלת הארץ לבן יהודיה משבט דן הנשואה לגוי או לא, אם כן פרשה זו עוסקת
בדיני חלוקת הארץ ומלמדת אותנו שאין חלק בנחלת הארץ לבן יהודיה הנשואה לגוי. אפשר להסביר בדרך שונה: התורה מלמדת אותנו כאן את הדין "קים ליה
בדרבה מיניה", דהיינו כשאדם מתחייב בו זמנית בשני עונשים - למשל: תשלום
ממוני ומיתה, מטילים עליו את החמור מבין שניהם ופטור מהשני. כאן התורה אומרת: "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה
אָדָם יוּמָת" (שם כא) כלומר, כשם שמכה בהמה מתחייב בתשלומים - כך מכה אדם יומת ולא משלם
ממון. במקרה של בן האשה הישראלית הוא נכשל בשתי עבירות: הוא התקוטט עם היהודי
והתחייב ממון וגם גידף את ה' והתחייב מיתה. משה רבינו שואל את הקב"ה מה דינו
וה' מלמד אותו שחייב מיתה משום "קים ליה בדרבה מיניה" והוא פטור
מתשלום ממון. אפשר
לפרש בדרך נוספת שהתורה מלמדת אותנו בסיפור זה את הכלל הידוע "עבירה
גוררת עבירה". כשאדם מתקוטט עם חברו הוא נכשל בעבירה חמורה שהרי הוא
פוגע בזולת, ומתוך כך הוא בא לידי עבירה חמורה ממנה שנתחייב עליה מיתה. כלל זה
אומר שאם אדם נכשל בעבירה הוא נגרר לעבירה אחרת, למשל אדם שטלטל מוקצה בשבת מתוך
זה יכול לבוא לאכל בשר וחלב. אבל יותר מסתבר שהעבירה שהוא נגרר אליה היא מעין
העבירה הראשונה: למשל מתוך שטלטל מוקצה בשבת יבוא לזלזל באיסור שבת דאורייתא
החמור ממנו. כאן התורה מלמדת אותנו שמתוך "וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה", קטטה עם חברו שעניינה זלזול בזולת, הוא התגלגל לעבירה דומה אך חמורה
ממנה: זלזול בבורא. ומנין לנו שעבירה זו היא דומה לראשונה? מסביר הרב: המשנה
אומרת: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב) "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּו" (אבות
פ"ד מ"א) נשאלת השאלה: מה הקשר בין הפסוק למאמר
התנא? הנביא אומר שמי שמכבד את ה', ה' יכבד אותו. איך זה מהווה הוכחה שהאדם
הנקרא מכובד הוא זה שמכבד את הבריות? בשלמא אם התנא היה אומר שהמכובד הוא זה
שמכבד את הקב"ה, בצדק הביא את הפסוק כהוכחה; אבל למה לומר שהמכבד את הבריות
הוא מכובד בגלל ש "מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד"? מסביר הרב: הכבוד שמכבדים את הבריות הוא עצמו
כבוד השי"ת מפני שהוא ברא אותם. אם מישהו יגיד על תמונה שצייר צייר שהיא לא
יפה, לא יצירה מקצועית או כל ביקורת חריפה אחרת, במי הוא פוגע? אילו לתמונה היה
דעת - סביר להניח שגם היא הייתה נפגעת, אבל בעיקר הוא פגע בצייר, הוא זה שעמל על
התמונה. ולהפך: אם ישבח את התמונה,
ידגיש את המקצוענות ומיומנות שאפשר להבחין למתבונן בה, בכך הוא משבח את הצייר. הוא
הדין בנידון דידן - איזהו מכובד? המכבד את הבריות "כִּי מְכַבְּדַי
אֲכַבֵּד" כי לכבד את הבריות זה לכבד את הקב"ה שברא אותם. ולהפך:
"וּבֹזַי
יֵקָלּו" מי שמבזה את הבריות בסופו של דבר מגיע
לביזיון ה' ח"ו. רעיון זה מובא בתלמוד. הגמרא (תענית כ.) מספרת על תנא שפגש בן אדם מכוער ואמר
לו: "כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך" האיש
נפגע ואמר לו: "איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה
שעשית" דהיינו אתה לא פגעת רק בי אלא במי שברא אותי. התנא הבין מיד
שטעה והפציר בו שיסלח לו. האדם נברא בצלם אלוקים ולכן צריכים לכבד כל אדם באשר
הוא, כל שכן בן מלך, כל אחד מישראל הוא בן מלך ומי שפוגע בבן המלך הוא פוגע
ישירות במלך. ואם נשאל: מה שייך לגדף את הקב"ה? הרי הוא כל יכול! או אפשר לשאול
גם להפך: מה שייך לברך את הקב"ה? כשמברכים
בן אדם אומרים לו שיצליח בכל מעשיו, שה' יתן לו בריאות, שיהיה לו עושר, וכד' אבל
להקב"ה לא חסר כלום, אם כן למה אנחנו מברכים מאה ברכות כל יום? אלא הברכה
שמברכים את ה' היא שיתמלא רצונו בעולמו. הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב עם
הבריות, כדי שעל ידי העולם הזה נזכה לחיי העולם הבא. כשעם ישראל צדיקים
מתמלא רצון ה' בעולם, וכשיש רשעים זה עצמו גידוף שלא מתמלא רצונו. כשיהודי קם
בבוקר ומברך ברכות השחר, ולאחר מכן מברך "ברוך שאמר והיה העולם" הוא
צריך להבין שהעולם הוא טוב, שכל מה שברא ה' הוא טוב ולטובת האדם. הוא מודה לה'
שנתן לו שכל להבחין בטוב שמסביבו.
אם האדם לא יכיר שהעולם טוב יהיה קשה לו לברך את מי שאמר והיה העולם. ל"בן איש מצרי" היה כל טוב, הוא זכה להיות במתן תורה
(שם שמע את שם המפורש-"אנוכי ה' אלוקך") והגיע למדרגות עצומות; הוא
אכל מן כל בוקר יחד עם כל ישראל. היה צריך להכיר טובה להקב"ה על הכל ובמקום
זה, ברגע לא עשו כרצונו, בשעת מבחן שמישהו "עיצבן" אותו, הוא קם וגידף
את ה'. אין כפיות טובה גדולה מזו כלפי ה'. חז"ל לימדו אותנו שדרך ארץ קדמה לתורה. בעוד כמה ימים נזכה למתן
תורה מחדש, אבל לצורך זה חייבים להכיר טובה על העולם שיש לנו, צריכים להבין
שהעולם הזה הוא פרוזדור והעולם הבא הוא הטרקלין, ואם הפרוזדור הוא כל כך טוב
ויקר על אחת כמה וכמה הטרקלין. אם כך נתייחס לבריאה שברא ה' ודאי שנזכה לקבל
תורה ולשומרה.
|
המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל jalabe@neto.net.il ללא תשלום לזיכוי הרבים