בס"ד
רעיונות
על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א
חיפוש באתר בעזרת
חיפוש מותאם אישית של
|
|
|
|
|
|
חז"ל מלמדים אותנו את הכלל: כל שזדונו כרת - שגגתו חטאת, דהיינו:
כל עבירה שאילו היה אדם עובר עליה במזיד היה מתחייב עונש כרת, כשעושה אותה בשוגג
מביא קורבן חטאת. לעומתו קורבן אשם מובא על שש עבירות - שלוש מהן מוזכרות
בפרשתנו: אשם גזלות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, וכו'. שואל הרב נבנצל שליט"א: מה ההבדל בין שני קורבנות אלו? הרי שניהם
באים לכפר על חטא! ראשית, אומר הרב, קורבן חטאת אומנם לכתחילה מצווה להביא אותו שמן וטוב,
אבל מצד הדין אין לו מחיר קצוב, ואם כן אדם המביא בהמה ששווייה מעה כסף או פחות
יוצא בה ידי חובה. לעומתו קורבן אשם אינו מכפר אלא אם כן שווה לפחות שני סלעים
שהם ארבעים ושמונה מעות כסף. רואים מכאן שהתורה מתייחסת לאשם בחומרה רבה יותר
מחטאת. הרמב"ן מסביר את ההבדל המהותי בין חטאת לאשם. "שם אשם מורה
על דבר גדול אשר העושהו יתחייב להיות שמם ואבד בו" (רמב"ן ויקרא ה, טו)
כלומר, אדם שבמעשה שעשה גרם פגם חמור בנפשו עד שהתחייבה להיות שממה, כלשון
הפסוק: "תֶּאְשַׁם
שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹקיהָ" (הושע יד, א) דהיינו,
חטאי שומרון גרמו לה להפוך לשממה. לעומת זאת "חטאת מורה על דבר נטה בו
מן הדרך" (רמב"ן
שם) כלומר, אדם הסוטה מן הדרך ומחטיא את המטרה. המילה חטא
מורה על חיסרון, כדברי בת שבע לדוד המלך: "וְהָיִיתִי אֲנִי
וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" (מלכים א א, כא) ומסביר
רש"י: "חסרים ומנועין מן הגדולה" (שם) יוצא אם כן שאדם המתחייב
קורבן חטאת סימן שנפשו חסרה חלק משלמותה. יוצא מכאן שיש השפעה גדולה ומשמעותית של מעשה העבירה על נפש הנכשל בה,
וכמו כן ישנה השפעה גדולה במעשה מצווה על נפש עושיה, כדברי ספר החינוך: "אחרי
הפעולות נמשכים הלבבות". מי שישתדל להתמיד במעשים טובים, למרות שיעשה
אותם כלפי חוץ אבל בתוך ליבו לא ירגיש הזדהות עם אותם מעשים-בסופו של דבר יהיה
אדם טוב במהותו. ומאידך אדם שירגיל את עצמו לעשות מעשים רעים, בסופו של דבר
יהפוך לאדם רע ויקלקל את נפשו. אומנם הרמב"ם כותב (הלכ' תשובה) שאין דבר העומד בפני
התשובה, ואפילו חזר בתשובה בסוף ימיו תשובתו מתקבלת, אבל ישנם מקרים בהם מונעים
מן האדם מן האפשרות לחזור בתשובה, וזה בא כעונש על השחתת הנפש עד כדי מיתה
רוחנית, וכשבמתים עסקינן פשוט שאיחרו את זמן תשובתם. צריך לדעת שלא תמיד מעשה בפועל הוא הגורם קלקול לנפש האדם; לפעמים אי
עשייה יש לה תוצאה דומה למעשה. שלמה המלך אומר: "גַּם מִתְרַפֶּה
בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית " (משלי יח, ט) כלומר, אין הבדל
מהותי בין מי שמקלקל מכשיר בידיים לבין מי שמתעצל בשמירתו ומניחו בחוץ חשוף לגשם
או לגניבה. לפי זה מי שלמשל מבטל תורה, למרות שהוא "לא עושה" כלום, רק
שבמקום שיעורו הקבוע התעצל ולא למד, גם באופן כזה הוא מקלקל את נפשו משום שמונע
מנשמתו את התיקון שלה. כשם שמניעת מאכל גורמת להחלשות הגוף כך מניעת לימוד תורה
גורמת נזק והרס לנשמה. ובאותה מידה שהנזק הנגרם לגוף ממניעת מאכל לפעמים הוא
בלתי הפיך ואין אפשרות לרפותו, כך לפעמים הנזק הנגרם לנשמה מביטול תורה הוא כל
כך גדול עד שלא ניתן לתקנו ומן השמים מונעים ממנו את האפשרות לחזור בתשובה. והנה בהמשך להשוואה זו בין הגוף לנשמה, יש הבדל משמעותי ביניהם: כשנגרם
נזק לגוף מחוסר תזונה אין זה משנה מה הסיבה שגרמה לכך, האם הנזק נגרם מתוך אונס
או בזדון -בכל מקרה הנזק שווה. לא כך כשמדובר בנזק הנגרם לנשמה מתוך ביטול תורה –
אדם שביטל תורה ללא סיבה מוצדקת גורם לנזק גדול בהרבה מהמבטלה מתוך אונס, משום
שבכך מראה התייחסות של זלזול לדבר ה', כדברי הגמרא (סנהדרין
צט.) על הפס': "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" (במדבר טו, לא) "זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק" מה נאמר בהמשך? "הִכָּרֵת
תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" (שם) "הכרת" בעולם
הזה "תכרת" לעולם הבא"(שם) יוצא אם כן שבמצב כזה האדם
יכול לקלקל את נפשו עד לאבדון. אולם זה לא מסתיים בקלקול עצמו אלא שמשפיע על צאצאיו אחריו. כשם שזכות
מצווה שמור לעושיה ולבניו לדורי דורות, כך הרושם שמשאיר החוטא הוא מתגלגל בבניו
בפגמים נפשיים. כך למשל ראובן במעשה פזיז גרם להפסד כהונה ומלכות שמלכתחילה היו
ראויים לו, והפסד זה הוא גם של צאצאיו אחריו שלא זכו למעלות אלו. הוא הדין בשאול
המלך, לא רק הוא הפסיד את המלוכה - גם זרעו אחריו. אבל כידוע מרובה מידה טובה ממידת פורענות, אם כן אדם העושה מצווה מנחיל
לבניו אין סוף זכויות עד כדי כך שמה שהיה לו קשה להשיג ובכל זאת השקיע עמל וטורח
רב על מנת להשיגו, בניו ישיגו אותה מידה או מעשה מצווה בקלות. הוא מה שאמר שלמה
המלך: "מִתְהַלֵּךְ
בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" (משלי כ, ז) "אשרי
לבניו אחרי מותו כי יחסו בצל זכותו" (מצודות דוד שם) (במאמר מוסגר-לומדים מכאן שאדם המצליח לקיים מצווה גדולה או משיג מעלות
עצומות בלימוד אין לו על מה להתגאות כי יתכן שמה שהצליח הוא בזכות אבותיו שעמלו
קשות במסירות נפש, דבר שהשאיר רושם בזרעו וגרם להצלחתו) על פי זה מסביר הרב דסלר זצ"ל את בקשתנו מהקב"ה שיעשה עמנו
חסד "בזכות אבות"; אין הכוונה שה' "יוותר" לנו בגלל שאבותנו
היו צדיקים אלא שמשהו מזכותם טבוע בתוכנו ועשה בנו רושם טוב גם אם עדיין לא בא
לידי ביטוי במעשה, ובזכות זאת ראוי שתאריך אפיך למרות שלא הצלחנו לתקן את
המעוות. למדנו אם כן שחייבים לשקול היטב כל מעשה לפני ביצועו משום שההשלכות הן
מרחיקות לכת ולפעמים יכולים לגרום לנזק בלתי הפיך.
אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה
,מרדכי בן מרגריטה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי אמיליה בת שושנה ,ראובן
סואה בן ויקטוריה , טובה חיה בת אסתר, מרים שושנה בת אדלה דוד בן אמליה
ת.נ.צ.ב.ה. |
המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל jalabe@neto.net.il ללא תשלום לזיכוי הרבים